<h1>ספר החינוך מצוה קס"א</h1>
<h2>דף קיב.</h2>
להיות הנבילה טמאה ומטמאה, שנאמר [ויקרא י"א] וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה וגומר. כתב הרמב"ם זכרונו לברכה במצוה הזאת וזה לשונו. ואני אזכיר לך הנה עתה הקדמה יאות לך שתזכרה בכל מה שנזכור ממיני הטמאות, והיא שזה שאנו מונין כל מין ומין מהטמאות מצות עשה, אין עניינו שנתחייב להטמאות בטומאה זו ולא כמו כן אנו נמנעין מהטמא בה ותהיה מצות לא תעשה. ואולם היות התורה אומרת שמי שקרב בזה המין נטמא או זה הדבר יטמא על ענין כך למי שקרב אליו הוא מצות עשה, כלומר זה הדין המצוה בו הוא מצוה, והוא אומרנו שמי שקרב בכך על ענין כך נטמא ומי שהיה על ענין כך לא יטמא. ובהטמא בעצמו הרשות ביד כל אדם כי אם רצה יטמא ואם רצה לא יטמא. ולשון סיפרא ובנבלתם לא תגעו [שם], יכול אם נגע אדם בנבלתם ילקה ארבעים, תלמוד לומר ולאלה תטמאו [שם]. יכול אם ראה אדם נבילה ילך ויטמא לה, תלמוד לומר ובנבלתם לא תגעו, הא כיצד, הוי אומר רשות. והמצוה הוא מה שנאמר לנו באלה הדינין, שמי שקרב לזה נטמא ויהיה טמא ויתחייב מה שנחייבו הטמאים, לצאת חוץ למחנה שכינה ושלא יאכל קודש ולא יקרב אליו, וזולת זה. וזאת היא המצוה, כלומר היותו טמא בזה המין כשקרב אליו או כשהיה אצלו על עניין כך. וזכור זה העניין בכל מין ומין ממיני הטומאה. עד כאן לשונו. ועם כל זה לא יתיישב יפה עם הלב שנחשוב עניין זה מצוה, ואכן לא נסור מדרך רבינו בחשבונינו ימין ושמאל כאשר יעדנו בתחילה. השורש כתוב למעלה. מדיני המצוה מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה [כלים פ"א מ"ב] שהנבלה אב מאבות הטומאה, וכזית מבשרה מטמא אדם וכלים במגע וכלי חרס באויר, ומטמא אדם במשא לטמא בגדים. ואחד בהמה וחיה המותרות או האסורות שמתו כולן בשרם מטמא בכזית, ושחיטת בהמה וחיה טהורה מטהרת אותן ואינן מטמאות אחר כן, ואפילו שחיטת חולין בעזרה וקדשים בחוץ מטהרת אותן מידי נבילה. וכל שמתה מאליה או שאירע פיסול בשחיטתה הרי היא נבילה, וכמו שאמרו זכרונם לברכה בחולין [ל"ב ע"א] זה הכלל כל שנפסלה בשחיטתה נבילה, וכל ששחיטתה כראוי ודבר אחד גורם לה להיפסל טריפה. אבל בהמה וחיה טמאה אין השחיטה מטהרן מידי נבילה, ולפיכך בכל עניין שימותו נבילות הן, ומכל מקום אין מטמאות לא הן ולא הטהורות עד שימותו לגמרי ולא בעוד שמפרכסות. ויתר רובי פרטיה מבוארים בסדר טהרות בפיזור, וברוב במסכת כלים ובמסכת טהרות.
